היי אמא,

אם הגעת לכאן בטח מעניין אותך לשמוע על הסיפור האישי שלי, לשמוע איך אני הגעתי למסע מטורף שלקח אותי מלהיות סטודנטית למשפטים, אמא טרייה ומורה פרטית למי שאני היום.

המסע שלי מתחיל איי שם בהריון רווי קשיים. סגורה בארבע קירות, כמו כל קלישאה של אמא לילד ראשון, בליתי את זמני בלקרוא ספרים על הורות והריון. 

התמכרתי. עולם התפתחות הילד, החינוך, הפסיכולוגיה, הפיזיולוגיה, הביולוגיה – הכל ריתק אותי. אבל שום נושא לא משך אותי כמו נושא ההנקה. 

אני חייבת להודות שמהיום הראשון לא הייתי בטוחה אם ארצה להניק או לא. הסקרנות הגיע ממקום אחר לגמרי. הגילוי שגוף האישה יותר לזהות אם התינוק חולה ולשנות את הערכים התזונתיים של חלב האם בהתאם, ושאפילו אפשר לראות את זה לפי הצבע של החלב... אני זוכרת את תחושת ההתרגשות עם כל גילוי כזה. את הפליאה על כמה גדול, מורכב, יפהפה ומושלם הטבע שלנו.

באופן טבעי, כחלק מהמסע שלי קניתי משאבה. התכוננתי, הכרתי את כל הקשיים והמורכבויות, הרגשתי שהגעתי ערוכה נפשית. היה לי משפט אחד שליווה אותי גם בחדר לידה וגם אחר כך: אני לא עושה שום דבר בכוח – אם ההנקה תצלח – מה טוב, אם לא, לא נורא. יותר חשובה אמא שמחה. 

אם רק מישהו היה מספר לי, שאמא הולכת לעבור גילוי שלא ייתן לה להרפות מהתחום בשש שנים הבאות...

הלידה עברה כמו כל לידה. לא חלקה במיוחד אבל גם לא נוראית. פרץ האוקסיטוצין היה שם. התמזל מזלי אפילו להניק בחדר הלידה. זכורה לי ההבנה שמעולם לא באמת ידעתי מהי אהבה לפני שהילדה הקטנה הזו באה לעולם שלי. זכורה לי תחושת האופוריה.

אחרי שכולם הלכו, ונשארתי לבד עם הילדה הקטנה שלי במחלקה. החלטתי לנסות את המשאבה שהבאתי איתי עוד מהבית. הייתי סקרנית. כל חיי הסקרנות הניע אותי. רציתי לדעת אם באמת בחרתי נכון.

אני לא יכולה לתאר לכם את קשת הרגשות והתגובות שחוויתי כשניסיתי בפעם הראשונה את המשאבה. אני יכולה רק לומר שבלבול היה המרכזי שבהם. אבל היו עוד רבים אחרים: 

כעס – על זה הוצאתי כסף?!

האשמה עצמית – אחרי כל ההשקעה זה הכי טוב שהצלחתי למצוא?

חוסר בטחון – אולי זה הגוף שלי שלא מגיב טוב למכונה?

ועוד בלבול – אבל זה לא מה שקראתי, זה לא מה שמסבירים בהנקה, מה פספסתי?

עוד האשמה עצמית – מה. פספסתי...???

מה פספסתי.

זו הכותרת המרכזית של הסיפור שלי.

לא האמנתי שזו המכונה שתלווה אותי עכשיו לכל מקום. 

מה. פספסתי?

שלושה חודשים שאלתי את כל מי שרק יכלתי את השאלה הזו. 

הייתי חברה במעגל הנקה מטעם קופת החולים, הייתי חברה בשני מעגלי אמהות שנפגשו בבקרים. הלכתי להדרכות הורים, ליועצות התפחות, לרופאים לבדיקות עם הבת שלי ואת כולם שאלתי את אותה השאלה: "מה פספסתי, האם זו המשאבה הכי טובה שיש שם בחוץ?"

הייתי צעירה. הכרתי מוצרי צריכה רק כמוצרים שעוזרים לי והופכים את החיים שלי ליעילים וטובים יותר. לא הצלחתי להשלים עם העובדה שמשאבת החלב שלי לא תהיה החברה הכי טובה שלי. לא כמו הטלפון שלי, המחשב שלי, הרובוט השואב שלי, המכונית שלי, מנקה החלונות שלי... התמכרתי לטכנולוגיה והיא הפכה לחברה הכי טובה שלי. והנה כאן הטכנולוגיה הכשילה אותי, ואני הייתי במשבר.

הצלחתם לעלות כבר על הדפוס? מניחה שרובכן כבר הצלחתם לנחש מה הדבר הבא שעשיתי.

זרקתי את עצמי למחקר.

הייתי בעיצומה של הרחבת מרכז הלמידה שלי, כתיבת החוברות שלי ומעבר למקום גדול יותר להכיל את כל התלמידים והמורים החדשים. יחד עם זו הייתה צמודה אלי תינוקת יונקת "בטיימסטר הרביעי". זה לא היה הזמן לתחביבים ומיזמים חדשים... אבל אני לא הצלחתי לעצור את עצמי.

קראתי.

מאמרי דעה, ניסויים קליניים, סריקות ספרותיות, סריקות פטנטים וכתבות על חדשנות. כולם הכשילו אותי.

רתחתי. 

יועצות הנקה אמרו לי "אין משאבה שיכולה להחליף הנקה או אפילו להתקרב להנקה"

ניסויים קליניים הסתיימו במסקנות מטרידות ש"משאבת חלב עשויה אף לפגוע בייצור חלב האם אצל האישה"

היסטוריית המשאבות לימדה אותי שהפטנט שנלקח ממחלבות איי שם באמצע המאה ה-19, לא עבר שינויים משמעותיים עד היום. משאבות הנקה לא התקמדו יותר מידיי. מחלבות לעומת זאת, התקדמו מאוד. בכל פעם ששמעתי את המשפט "כשאני שואבת אני מרגישה כמו פרה" רציתי לענות "פרות מרגישות יותר טוב ממך! תאמיני לי!"

ובינתיים? בינתיים המשכתי לחזור על אותו צמד המילים.

מה פספסתי?

מה פספסתי?

אני זוכרת בבהירות את נקדות השבירה שלי. אניה (אנבלה) הייתה אז בת חודשיים בערך. 

ישבתי במטבח, בדיוק סיימתי ללמד ובעלי נכנס להכין לעצמו קפה.

"אנחנו צריכים לקנות מדפסת תלת מימד" אמרתי.

"לא אנחנו לא" הוא ענה, רגוע, מדוד, כמו שרק בן אדם שרגיל לחיות איתי יודע להיות.

"אם אתה רוצה שאני אמשיך להניק, אנחנו צריכים להזמין מדפסת תלת מימד ולתכנן משאבה עם לשון!" לא הייתי במצב רוח להסברים, התבשלתי עם המידע הזה יותר מידיי.

"מה זאת אומרת לתכנן? תיכנסי לגוגל ותזמיני!"  לפי המבט שלו, אני מניחה שנשמעתי קצת משוגעת. למען האמת הרגשתי קצת משוגעת... 

"אין" אמרתי "אין מוצר כזה, ואני לא מוכנה לשאוב עם משאבה לא יעילה ולבזבז את הזמן שלי!"

"תגידי לי, את הבנת מה אמרת הרגע? את רצינית?" ראיתי את הניצוץ בעיניים, אני לא הייתי היחידה בבית הזה עם התמכרות לא בריאה להתרגשות שמביא איתו גילוי מידע חדש. אבל אצלו זה תמיד הולך למקומות אחרים לגמרי....

"אין לי כוח לשטויות וההמצאות והעסקים שלך עכשיו! תרים טלפון למהנדס מכונות שאתה מכיר ותכין לי משאבה! אני לא יכולה להמשיך ככה יותר!"

את המשך השיחה אני לא זוכרת.

אני כן זוכרת את מה שקרה אחר כך.

אני זוכרת את הפגישות, את ההדפסה של המודל הראשון (חתיכת פלסטיק קטנה עם גלגלת מסתובבת שהביאה איתה גל אכזבה ענק... מי ידע שמדפסת תלת מימד לא תדע להדפיס מוצר מעוצב ומגומר כמו מהמפעל..?)

צילמנו סרטון קצר. כמה שניות בודדות של הגלגלת מסתובבת. והעלנו לפייסבוק. ככה בשקט, בלי לומר מילה לאף אחד.

יום למחרת קמנו למבול פניות מכל העולם, אמהות, אבות, רופאים, אחיות, יועצות הנקה, מוכרים, מפיצים, סבים וסבתות. כולם זעקו והדהדו את השאלה שלי ואפילו הרחיבו אותה יותר.

מאותו יום הפסקתי לשאול "מה פספסתי?" והתחלתי לשאול "איך אף אחד לא ייצר משאבה כזו עד עכשיו?"

הסרטון הקצר הזה עלה איי שם ב-2017. עברו המון שנים ואני כבר לא אותו אדם שהייתי אז. 

על השאלה "מה פספסתי?" או על השאלה "איך אף אחד לא ייצר משאבה כזו עד עכשיו?" לא הצלחתי לענות לעצמי בצורה מספקת, למרות שמצאתי כמה וכמה תשובות.

אבל אני יכולה לענות לכן בצורה ברורה. עכשיו יש מישהו שמייצר משאבה כזו. משאבה יעילה. משאבה שלא כואבת ואפילו נעימה. משאבה שלא תגרום לי לבלבול, לכעס, לחוסר בטחון עצמי והאשמה עצמית. 

תמיד ידעתי שהייעוד שלי בחיים זה לעזור לאנשים. לפני לידת הבת שלי הייתי בטוחה שאממש אותו בהוראה ובעזרה לדור הבא למצוא ואת המקצוע ותחום העניין שלו בחיים.

אחרי לידת הבת שלי הבנתי שהשליחות שלי הרבה יותר גדולה מזה. אני כאן כדי לשנות את עולם ההנקה. אני כאן כדי לתקן את החוויה השלילית שכל אמא חווה בשאיבה.

אני כאן, כדי שהבת שלי לעולם לא תשתמש במשפט "אני שונאת לשאוב".

אני כאן כדי לשנות את העולם.